Rosh Hashanah
Daf 3b
3a בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי אִילָא. עַד כְּדוֹן בְּעַשֵּׂה. בְּלֹא תַעֲשֶׂה מְנַיִין. תַּלְמוּד לוֹמַר. וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה וַֽהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה. מָה אֲנָן קַייָמִין. אִם בְּעַשֵּׂה הֲרֵי כְּבָר אָמּור. אֶלָּא אִם אֵינוֹ עִנְייָן בָּעֲשֵׁה תְּנֵיהוּ עִנְייָן בְּלֹא תַעֲשֶׂה. פְּסָחִים בִּזְמַנָּן מָהוּ שֶׁיַּעֲבוֹר. אַשְׁכַּחַת תַּנֵּי. פְּסָחִים בִּזְמַנָּן עוֹבֵר. דִּלָא כֵן מָה אֲנָן אָֽמְרִין. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. שֶׁלֹּא תֹאמַר שֶׁאִם אָבַד וְנִמְצָא מֵאַחַר שֶׁכִּיפְּרוּ בוֹ הַבְּעָלִים גּוּפוֹ קָרֵב שְׁלָמִים. עַד כְּדוֹן צְרִיכָה. פְּסָחִים בִּזְמַנָּן מָהוּ שֶׁיַּעֲבוֹר. בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָא. בֵּין רֶגֶל לָרֶגֶל מָהוּ שֶׁיַּעֲבוֹר. הָתִיב רִבִּי בָּא. וְהָתַנֵּי. חֲגִיגָה שֶׁלֹּא קָֽרְבָה בָרִאשׁוֹן תִּיקָּרֵב בַּשֵּׁינִי וּמַתִּירִין לוֹ לַעֲבוֹר. וְעוֹד מִן הָדָא. וְעָשִׂ֑יתָ בָעֲשֵׁה. תִּשְׁמוֹר בְּלֹא תַעֲשֶׁה. כְּלוּם הוּא עוֹבֵר עַל עֲשֵׁה וְעַל לֹא תַעֲשֶׁה. לֹא עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים. רִבִּי אָבוּן בְּשֵׁם רַבָּנִן דְּתַמָּן. בְּאוֹמֵר. הֲרֵי עָלַי עוֹלָה לַהֲבִיאָהּ בַּשֵּׁינִי בַשַּׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁבָּא שֵׁינִי בַשַּׁבָּת וְלֹא הֵבִיאָהּ עוֹבֵר. שָֽׁלְמָה שְׁנָתוֹ אַתְּ מַפִּיל יוֹם הָאַחֲרוֹן וְהוּא עוֹבֵר עַל כָּל יוֹם וָיוֹם. 3b אִין כֵּינִי. עָֽבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים אַתְּ מַפִּיל אֶת רֶגֶל הָאַחֲרוֹן וְהוּא עוֹבֵר עַל כָּל רֶגֶל וָרֶגֶל. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בָעֵי. שָֽׁלְמָה שְׁנָתוֹ בָעֲצֶרֶת אֶיפְשַׁר לוֹמַר הוּא אֵינוֹ כָשֵׁר וְעוֹבֵר.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
בעון קומי ר' אילא. מנלן שעובר בלא תעשה דילמא עד כדון בעשה ובאת שמה וגו' ובלא תעשה מנין:
תלמוד לומר ובאת שמה וכו'. כלומר אם הכתוב הזה בא ללמד על עשה הרי כבר אמור כאן אלה תעשו וגו' וכדדריש ליה לחובה אלא אם אינו ענין בעשה תנהו ענין לעבור עליו בלא תעשה:
פסחים בזמנן מהו שיעבור. אם לא הקריב פסח בזמנו מהו שיעבור עליו מיד ולא צריך ג' רגלים:
אשכחת תני. בהדיא פסחים בזמנן עובר מיד:
דלא כן מה אנן אמרין. בתמיה פשיטא וכי צריכא ליה למיתני להא הא פסח זימנא קביעא ליה ואי לא אקרביה ודאי עובר עליו מיד:
שלא תאמר וכו'. כלומר איצטריך שלא תאמר הואיל ואם אבד הפסח ונמצא מאחר שכיפרו בו הבעלים בפסח אחר שדינו שגופו קרב שלמים כדתנן בפ''ט דפסחים אימא כשלמים דמי ועד שיעבור עליו ג' רגלים קמ''ל:
עד כדון צריכה פסחים וכו'. כלומר והשתא דאתית להכא אכתי קא מיבעיא לן פסחים בזמנן מהו שיעביר והיינו בכה''ג גופה דקאמרת שאם אבד הפסח וכיפרו הבעלים באחר ואח''כ נמצא ומי נימא דהואיל וגופו קרב שלמים אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים או דילמא דהואיל ומחמת פסח הוא בא כפסח גופיה הוא ועובר עליו מיד:
בעון קומי ר' זירא בין רגל לרגל מהו שיעבור. בעשה בכל יום ויום:
התיב ר' בא והתני חגיגה שלא קרבה בראשון. ברגל ראשון תיקרב בשני. ואי איתא דבין רגל לרגל עובר בכל יום בעשה וכי מתירין לי לעבור בעשה בכל יום בתמיה:
ועוד מן הדא. שמעינן דאינו עובר על הימים שבין רגל לרגל דדרשינן מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת. ועשית מכאן שהוא בעשה תשמור שהוא בל''ת וכלום הוא עובר על שתיהן עשה ולא תעשה עד שיעבור עליו ג' רגלים והשתא כמו שאינו עובר על שתיהן עד אחר ג' רגלים כך על עשה בלחוד אף על גב דאמרינן לעיל רגל ראשון שפגעת בו עובר בעשה דכתיב ובאת שמה וגו' והיינו דוקא ברגל עצמו אבל בימים שבין רגל לרגל אינו עובר:
ר' אבין וכו'. מילתא באנפי נפשה היא אם אומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת וכו' עובר. מאחר שקיבל עליו בפירוש להביאה בשני בשבת:
שלמה שנתו את מפיל יום האחרון וכו'. אם נדר להביא איזה קרבן והיה בתוך שנתו שראוי להביאו ולא הביאו עד ששלמה שנתו ושוב אינו ראוי כגון כבש את מפיל יום האחרון כלומר אותי יום ששלמה שנתו אתה מפילו את החיוב עליו והוא עובר על כל יום ויום שלא הביאו בשעה שהיה ראוי ועיכבו עד שאינו ראוי להקריבו:
אין כיני. ואם אתה אומר כן אם כן בעברו עליו ג' רגלים נימא נמי את מפיל את חיוב רגל האחרון ויהא עובר על כל רגל ורגל שלא הביא בתמיה אלא אינו עובר אלא עד שיעבור עליו כל הג' רגלים וה''ה בשלמה שנתו אין החיוב עליו לעבור אלא כמה שאמרו בבל תאחר:
שלמה שנתו בעצרת וכו'. זה קושיא אחריתי דלדידך שאתה אומר בשלמה שנתו את מפיל חיוב יום האחרון על כל יום ויום שלא הביאו והשתא אם שלמה שנתו בעצרת וה''ה בשאר רגל אלא דחדא מינייהו נקט וכגון שזהו רגל האחרון מג' רגלים וזהו ששלמה שנתו בעצרת ואי אפשר להקריבו שהרי עברה שנתו בתוך רגל זה והיאך תאמר שיהא עובר עליו והוא אינו כשר עכשיו להקריבו בתמיה:
כְּהָדָא לֹא יָלִ֥ין חֵֽלֶב חַגִּי֭ עַד בּוֹקֶר: וְאֵימוֹרֵי חוֹל קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. קִיַימְתִּיהָ בְּשֶׁחָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. אֵין חֲגִיגָה בָאָה עִמּוֹ. אָֽמְרָה תוֹרָה. הַקְרִיבֵהוּ מִבְּעוֹד יוֹם שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי בַּל תָּלִין. וְהָכָא. הַקְרִיבֵהוּ מִבְּעוֹד יוֹם שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי בַּל תְּאַחֵר. אָמַר רִבִּי חִינְנָא. אִילּוּ עָבַר וְהֵבִיא שֶׁמָּא אֵינוֹ כָשֵׁר. מֵאַחַר שֶׁאִילּוּ עָבַר וְהֵבִיא כָּשֵׁר עוֹבֵר.
Traduction
Il est écrit des premiers-nés, (Dt 15, 20): en présence de l’Éternel ton Dieu tu le mangeras chaque année. De ce dernier terme répété, on déduit que, pour l’animal même, on a un an de latitude, et autant pour l’échange; ou un an s’il est sans défaut et un autre s’il a un défaut; ou une année pour l’aînesse et une année pour la sainteté. Enfin, on conclut de cette redondance de termes que le premier-né pourra être consommé pendant 2 jours et 2 années. Qu’entend-on par là? Lorsqu’on l’a égorgé la veille du nouvel an, on peut le manger le même jour et le lendemain (soit en 2 ans). On a enseigné que R. Ismaël dit (18)B., Bekhorot 27b.: s’il lui est survenu un défaut 15 jours avant la fin de la 1re année, on peut encore le conserver 15 jours après le commencement de la 2e année (soit un mois en tout). Ceci prouve, ajoute R. Ila, que la latitude d’attendre un an accordée pour l’animal défectueux n’est pas explicite (il faut le manger si, au bout d’un an, il lui arrive un défaut). En effet, dit R. Yossa, un enseignement confirme cet avis de R. Ila, disant: de nos jours (où l’on ne sacrifie plus), le premier-né pourra être conservé jusqu’à 4 ou 5 ans, si l’on n’est pas tenu de le montrer à un expert (en cas de défaut) pour pouvoir l’égorger. Or, de quel cas s’agit-il pour la déduction à tirer du verset précité? Pour l’animal sans défaut, il est déjà dit qu’on peut le manger; la redondance du mot année est donc applicable au défectueux (et vise le devoir de le manger dans le courant de l’année). Soit pour le premier né, soit pour d’autres saintetés, en cas de retard, on enfreint la défense si l’on a laissé passer les fêtes, sans parler de l’annuité (19)Tossefta, ib., ch. 3., ou au bout de l’année complète, sans parler de fêtes; or, on conçoit qu’il puisse s’agir des 3 fêtes, sans année complète, mais à l’inverse peut-il être question d’année complète, sans englober les 3 fêtes? On expliqua à Babylone qu’il peut s’agir du cas où, au moment de Pâques, l’animal était imparfait comme âge (il n’avait pas 8 jours); en ce cas, à Pâques de l’an suivant, une année est révolue, sans que le retour des 3 fêtes soit effectué. -Mais, fut-il objecté, comme il est dit du premier né que s’il est apte à être égorgé au bout de l’année il le sera pendant tout ce temps; ne peut-on pas raisonner de même pour l’animal d’un âge imparfait et dire qu’en raison de son aptitude au sacrifice à la fin de Pâques, il l’était en principe dès le commencement (de manière à rétablir la périodicité complète)? -On peut répondre, dit R. Aba Mare, qu’il s’agit d’une telle inaptitude au moment où la Pentecôte survient un 5 Siwan (20)Vu l'irrégularité des mois lunaires, si Nissan et Iyar ont tous deux 30 jours, la fête de Pentecôte se trouve reculée d'un jour., l’animal étant né le 6, et l’an suivant la Pentecôte se trouve être le 7 Siwan (alors, l’année est achevée avant l’écoulement des 3 fêtes).
Pnei Moshe non traduit
כהדא לא ילין וכו'. גרשינן לה לעיל בפ' אלו דברים בהל' א' וכמפור' שם דאין ה''נ קאמר שעובר עליו וע''ש:
Rosh Hashanah
Daf 4a
כְּתוּב לִפְנֵי֩ יְי אֱלֹהֶ֤יךָ תֹֽאכְלֶ֨נּוּ֙ שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֔ה. שָׁנָה לוֹ וְשָׁנָה לִתְמוּרָתוֹ. שָׁנָה לְתָם וְשָׁנָה לְבַעַל מוּם. שָׁנָה לַבְּכוֹר וְשָׁנָה בַקֳּדָשִׁים. שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֔ה. מְלַמֵּד שֶׁהַבְּכוֹר נֶאֱכַל לִשְׁנֵי יָמִים וְלִשְׁתֵּי שָׁנִים. הֵיךְ עֲבִידָא. שׁוֹחֲטוֹ בְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאוֹכְלוֹ עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה. תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. נוֹלַד לוֹ [מוּם] בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ רַשַּׁאי לְקַייְמוֹ לְאַחַר שְׁנָתוֹ עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם. אָמַר רִבִּי אִילָא. זֹאת אוֹמֶרֶת 4a שֶׁאֵין שְׁנָתוֹ שֶׁלְבַּעַל מוּם מְחוּוֶרֶת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָה מְסַייְעָא לְרִבִּי אִילָא. הַבְּכוֹר בִּזְמַן הַזֶּה רַשַּׁאי לְקַייְמוֹ אֲפִילוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ שָׁנִים עַד שֶׁלֹּא הַרְאֵהוּ לְמוּמְחֶה. מַה אֲנָן קַייָמִין. אִם לְתָם הָא כְבָר אָמוּר. אֶלָּא אִם אֵינוֹ עִנְייָן לְתָם תְּנֵיהוּ עִנְייָן לְבָעָל מוּם. אֶחָד בְּכוֹר וְאֶחָד כָּל הַקֳּדָשִׁים עוֹבֵר עֲלֵיהֶם מִשֵּׁם רְגָלִים בְּלֹא שָׁנָה. שָׁנָה בְלֹא רְגָלִים. נִיחָא רְגָלִים בְּלֹא שָׁנָה. שָׁנָה בְלֹא רְגָלִים. תַּמָּן אָֽמְרִין. תִּיפְתָּר שֶׁהָיָה מְחוּסָּר זְמַן לַפֶּסַח. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. הָרָאוּי לְמִקְצַת שָׁנָה רָאוּי לְכוּלָּהּ. וְאֱמוֹר אוּף הָכָא. הָרָאוּי לְמִקְצַת הַפֶּסַח רָאוּי לְכוּלּוֹ. אָמַר רִבִּי אַבָּא מָרִי. תִּיפְתָּר שֶׁהָֽיְתָה עֲצֶרֶת הַבָּאָה בַחֲמִשָּׁה וְנוֹלַד בָּשִּׁשָּׁה וְהָֽיְתָה עֲצֶרֶת הַבָּאָה בַשִּׁבְעָה.
Traduction
R.Aboun b. Hiya demanda en présence de R. Zeira: si, transgressant la défense de ne pas distinguer entre l’animal bon (sans défaut) et le mauvais (Lv 27, 33), on s’est efforcé de choisir un animal sans défaut pour la dîme, est-on coupable? -Non, répond R. Zeira, chaque fois que la loi permet un acte, il n’y a pas de transgression; or, la loi permet en ce cas de consacrer aussi comme victimes les animaux défectueux (elle dit seulement que le choix n’est pas obligatoire, mais loisible). On a enseigné ailleurs (21)Mishna, Negaïm, 14, 7.: au 8e jour, le lépreux guéri offrira 3 animaux, un sacrifice d’expiation, un autre de péché et un holocauste; si c’est un pauvre, il offrira des oiseaux pour ces 2 derniers (outre un bouc pour l’expiation). Or, ne se trouve-t-il pas que l’offrande d’oiseaux serait imparfaite au point de vue du temps, si elle précède le sacrifice d’expiation qui rend d’abord le lépreux apte à toucher les saintetés? -Là aussi, répond R. Éleazar, la loi a permis par exception d’offrir ce qui semble défectueux par rapport au temps (vu l’impossibilité de différer). R. Aba b. Mamal demanda en présence de R. Imi: si à l’issue de son vœu le naziréen néglige le précepte d’offrir au Temple le 8e jour etc. (Nb 6, 10), est-il coupable d’une transgression de retard? -Non, fut-il répondu, la loi a émis l’autorisation d’offrir, et cette permission consiste, selon R. Eliézer, à pouvoir consacrer ce qui est défectueux au point de vue du temps. Selon R. Yossé b. R. Aboun au contraire, pendant les 7 jours du Naziréat, il n’y a pas lieu pour lui d’offrir des sacrifices; mais à partir du 8e, il est tenu de les offrir (sous peine de transgresser la défense du retard). Un enseignement est opposé à cet avis de R. Yossé, puisqu’il est dit: parmi les personnes qui peuvent se faire raser aux jours de demi-fête figure le naziréen à l’expiration de son vœu, tous pouvant dès lors avoir la pensée d’offrir les sacrifices dus lors de la prochaine fête (sans obligation immédiate). Cet arrangement se conçoit pour le naziréen (afin de le mettre à même de se réjouir dès le commencement de la fête, même avant son offrande); mais comment le justifier pour le lépreux guéri, qui doit recevoir le pardon (par l’apport des sacrifices) avant de pouvoir toucher aux saintetés? Or, n’est-il pas dit (22)(Suka 4, 1) (p. 31). que, pendant les 8 jours consécutifs de la fête, on récite le Hallel et l’on se livre à la joie (c’est-à-dire, on mange des sacrifices de paix, ce dont le dit lépreux ne pourra pas profiter avant son apport)? -En effet, fut-il répondu, l’intention seule d’offrir plus tard les sacrifices dus n’est pas applicable qu’au naziréen. Contre cette explication, R. Zakharie, gendre de R. Levi, objecta qu’ainsi dans la 1ere partie (dans la Mishna) il serait question également des lépreux, tandis qu’à la fin (dans l’enseignements complémentaire) il s’agissait seulement de naziréens. Cette objection, dit R. Hanania, fils de R. Hillel, n’est pas fondée; car une objection semblable a été posée plus haut (23)''(Suka 4, 5) (p. 36) ; cf. j., (Hagiga 1, 4).'' (qu’au cas où le 1er jour est un samedi, où l’on n’égorge pas les offrandes pacifiques il manquerait un jour sur 8), et R. Yossé l’a résolue en disant que, selon R. Abdôma Nehôtha, les 8 jours sont applicables aux cohanim, qui peuvent user du bouc des fêtes; de même ici (où il s’agit d’exclure le lépreux du 1er des 8 jours), ceux-ci du moins jouiront des 8 jours complets, grâce audit bouc.
Pnei Moshe non traduit
כתיב. גבי בכור לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה ודריש לשון הכפל ללמד שנה לו ושנה לתמורתו דתמורת הבכור והמעשר הרי אלו כמותן כדתנן בפ''ג דתמורה:
שנה לתם ושנה לבעל מום. כדתנן בפ''ד דבכורות הבכור נאכל שנה בשנה בין תם ובין בעל מום והיינו לשני ימים ולילה אחד כדדריש לקמן:
שנה לבכור ושנה בקדשים. בקדשים קלים כגון שלמים ומעשר שנאכלין לשני ימים ולילה אחד כדאמרי' בפ''ה דזבחים:
שנה בשנה מלמד וכו' היך עבידא. היאך נלמד מכאן:
שוחטו בערב ר''ה. כלומר ביום שלפני ר''ה שניה ואכלו באותו יום שהוא ערב ר''ה שלו ולמחרתו בר''ה השניה. א''נ ער''ה ממש וקמ''ל דלשנה דידיה מנינן ולא שנה של מנין עולם ואם שוחטו ער''ה אוכלו בער''ה ובר''ה שהרי נאכל לשני ימים ולילה אחד ואינו נפסל משנה לחבירתה:
תני ר' ישמעאל נולד לו בט''ו יום וכו'. דבמתני' ריש פ''ד דבכורות תנן נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י''ב חודש לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום ועלה קאי האי תני ר' ישמעאל דלא תימא הא דקתני במתני' לאחר שנתו וכו' אנולד לו מום בתוך שנתו קאי שמותר לקיימו כל שנתו ואחר שנתו שלשים יום הלכך קתני שאם נולד לו מום ט''ו יום בתוך שנתו נותנין לו להשלים ט''ו יום אחר שנתו ותו לא ומתני' ה''ק נולד לו מום לאחר שנתו נותנין לו ל' יום:
א''ר אילא זאת אומרת שאין שנתו של בעל מום מחוורת. אינו מחוור לנו בהדיא שנותנין לו שנה שלימה קודם שיאכלנו דהא דדריש שנה לתם ושנה לבעל מום אינו מפורש בהדיא לבעל מום אלא מלישנא יתירה דרשינן הכי ולפיכך אין נותנין לו אלא השלמה לאחר שנתו ואחר ששלמה שנה מיום שנפל בו מום אינו רשאי לקיימו אלא צריך שיאכלנו:
מתני'. ברייתא דלקמיה מסייעא לר' אילא דקתני הבכור בזמן הזה שאינו ראוי להקרבה רשאי לקיימו אפי' ד' וה' שנים עד שלא הראהו למומחה כלומר עד שלא נפל בו מום וראוי להראותו למומחה אם הוא מום שראוי לשחוט עליו וש''מ דמשעה שראוי לשוחטו אין רשאי לקיימו אחר שנתו וכדמפרש ר' אילא להא דתני ר' ישמעאל וכדמסיק דמה אנן קיימין אליבא דהאי ברייתא:
אם לתם. כלו' דהכי דרשינן לקרא דכתיב שנה בשנה ומה אנן קיימין אם בתם הרי כבר אמור ברישיה דקרא ולמה לי למיהדר ולכתוב בשנה אלא אם אינו ענין לתם תנהו ענין לבעל מום הלכך הואיל דמייתורא דקרא היא דנפקא לן לבעל מום אינו נותנין לו שנה אלא מיום שנפל בו מום בתוך שנתו וכדאמרן:
אחד בכור ואחד כל הקדשים וכו'. תוספתא היא בפ''ג דבכורות ופריך ניחא רגלים בלא שנה שנה בלא רגלים בתמיה והיכי משכחת לה:
תמן. בבבל אמרין תיפתר שהיה מחוסר זמן לפסח כלומר בפסח שהיה רגל הראשון לנדרו היה זה מחוסר זמן ואינו ראוי להקרבה וכשבא חג הפסח האחר שנה מלאה רגלים לא מלו שחג הפסח הראשון אינו בכלל ופריך ואמאי כמה דאמר תמן גבי ראוי להקריב בשנה זו שאם ראוי למקצת השנה כאלו ראוי לכולה וזהו כדאמרי' לעי' שאם שלמה שנתו בעצרת שהי' רגל האחרון מהשלשה רגלים מאחר שאם עבר והביא כשר עובר וטעמא דבדיעבד כשר משום שהראוי למקצת השנה קודם ששלמה שנתו ברגל הזה הוי כראוי לכולה וא''כ ה''נ נימא הראוי למקצת הפסח כראוי לכולו שהרי בימים אחרונים של הפסח כבר אינו מחוסר זמן וראוי הוא להקרבה והרי זה כראוי מתחלת חג הפסח ואכתי רגלים נמי איכא:
תיפתר שהיתה עצרת הבאה בחמשה וכו'. לפי שעצרת פעמים היא בחמשה בסיון כגון שניסן ואייר שניהם מלאין ושלמו חמשים יום לעומר בחמשה בסיון ופעמים בששה שאחד מלא ואחד חסר ושלמו החמשים יום בששה בסיון ופעמים בשבעה שהיו שניהן חסרין ושלמו החמשים יום בז' בסיון והשתא משכחת לה שהיתה עצרת הבאה בחמישי כלומר הבאה עכשיו בשנה זו הוא בה' בסיון ונולד בששה זה הקרבן והיתה עצרת הבא בשנה הבאה בז' בסיון ונמצא השנה מליאה בששה בסיון משעה שנולד ועדיין לא עברה עצרת עליו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source